top of page
Search

זיכרונות צבעים מימים רחוקים

Updated: Dec 28, 2021

זיכרונות צבעים מימים רחוקים

מסתבר שמאז שאני ממש קטנה, צבעים משכו את תשומת ליבי. הזיכרונות הקדומים ביותר שלי הם של צבעים, טקסטורות ודגמים. זיכרון ראשון: נדנדת פיבר גלאס ורודה. אני יודעת שזה היה בגיל ארבע כי זה היה בטיול משפחתי ללונדון. אני לא זוכרת את עצמי מתנדנדת, אני לא זוכרת מי היה איתי אבל אני כן זוכרת את הצבע המלבן הוורוד, השבבים הקטנים שנצנצו והוורידים המטאלים של הפיברגלאס שהיפנטו אותי. זיכרון שני: ארון הבגדים של סבתא טמה. סבתא רבתא גרה איתנו בבית. היא היתה הסבתא של אמא שלי ואהבה אותי מאד. את האהבה שלה אני זוכרת בכל איבר בגופי. אני כולי עטופה בחיבוק שלה והיא רכה כמו כרית, מגוננת עלי מהעולם. אני זוכרת את עצמי פותחת את דלתות ארון הבגדים שלה, ארון עץ פשוט של פעם ומתיישבת בתוכו. הזיכרון הזה חרוט אצלי מזווית הראיה של ילדה בת ארבע שמביטה מלמטה כלפי מעלה ורואה את תחתית השמלות. אני זוכרת את עצמי יושבת ומביטה בהערצה על שמלות שנות ה 50 -70, כל שמלה והפטרן (הדגם) הייחודי לה. ממול, על הדופן הפנימית של דלת הארון היה מתלה החגורות ועליו תלויות, פסים פסים, כל החגורות של השמלות בפטרנים התואמים.. המצאתי לעצמי משחק: ממש כמו בחוברות העבודה של בית הספר שהיה צריך למתוח קו בין החפצים הקשורים, אני ניסיתי למצוא את השמלה התואמת לכל חגורה. מעל מתלה החגורות, היה מדף קטן ועליו עמד "הבושם". אני לא זוכרת את הריח אבל אני זוכרת את האטיקטה המרהיבה. טורקיז, זהב ולבן (אולי כמה פסים בשחור). זה היה בשבילי החפץ היפה ביותר בעולם. זיכרון שלישי: מטילי שוקולד שוויצרי . סבתא הרטה (אמא של אבא) היתה נוסעת כל קיץ לשוויץ. היא נסעה כל שנה בדיוק לאותו המקום, פגשה את החברה אנמארי, וקנתה לעצמה בדיוק את אותו התיק רק במהדורה חדשה (אם הם עשו שינוי בדגם...זאת היתה בעיה קשה!) . היא היתה חוזרת לארץ , כל שנה, עם אותן המתנות: פיג'מות ושוקולד. אבל אני הייתי זוכה גם לקבל חבילת טושים גדולה (זה לא היה דבר שאפשר היה אז לקנות בארץ) ובשבילי זאת היתה המתנה הכי מרהיבה שיכולתי לבקש. הייתי מוציאה את כל הטושים ומסדרת אותם שוב ושוב בסדר גוונים משתנה. גולת הכותרת היתה השוקולד! מבחר מטעמי שוקולד לינד. היום מוכרים אותה בדיוטי פרי בקופסא שקופה גדולה. אז, הם היו מגיעים בקופסת קרטון מאורכת והשוקולדים שכל טעם היה עטוף בנייר בצבע שונה, היו מאורגנים בתוכה בסדר מופתי. הייתי מתיישבת עם אחיי סביב שולחן המטבח העגול וממתינה בהתרגשות לטקס ה"חלוקה" ובעקבותיו פתיחת הבורסה למטילי שוקולד. אני יודעת שכל צבע סימן בעצם טעם אבל אני זוכרת את הצבעים: ראשונים, השחורים לבנים – (השוקולד המריר) היו יוצאים מהמשחק ונאכלים ע"י אבא. כל השאר, מוינו וסודרו בערמות לפי הצבעים ולאחר מכן חולקו שווה בשווה בין ארבעת האחים. אני הכי אהבתי את האדומים. דור, את הירוקים. בגלל שדור היה הגדול ושלט בחוקי הבורסה ובשער החליפין, האדומים היו ה"פושטים", זאת אומרת שבכדי לקבל אחד אדום, הייתי צריכה לשלם בשניים ירוקים. אני זוכרת את המתח שהיה עד לרגע האחרון שבו נגמר יום המסחר וכל אחד פנה לחדרו עם האוצר שלו. שלי היו נגמרים עוד באותו היום ובימים הבאים הייתי מוצאת את עצמי מתחננת בפני אחיי לתת לי רק אחד... קטן.... זיכרון רביעי: משחק אקוואיר משחק שולחן שהפך להיות מסורת משפחתית. מדובר במשחק המדמה מסחר בבורסה, קונים ומוכרים מניות של מלונות...הרבה טקטיקה, חישובים...אותי, אחרי כמה דקות הוא היה מתחיל לשעמם אבל בגלל שכולם שיחקו, הייתי נשארת בסביבה. במרוצת השנים סרבו לשתף אותי במשחק כי הייתי פורשת באמצע והורסת לכולם ולכן מצאו לי תפקיד: הקופאית ומחלקת המניות. לא מזמן מצאתי את המשחק המקורי באיביי ורכשתי אותו. היה לי רצון לסגור את תחושת הקיפוח ולשלוט במשחק. הוצאתי מהקופסא את כל החלקים והזיכרון היכה בי. נזכרתי שאני הכי אוהבת את השטרות הצהובים אבל לא ידעתי למה ...הבת של אח שלי התפקעה מצחוק והסבירה לי שהצהובים הם השטרות הכי גבוהים... זכרתי את גוון הטורקיז היפה של קונטיננטל, את הפוקסיה של אימפריאל והכחול הפרוסי של אמריקן. אחרי ששיחקתי פעם אחת עם הבת שלי ובת דודה שלה... הצלחתי לסגור את תחושת הקיפוח שליוותה אותי כל השנים. הבנתי שפשוט לא עניין אותי לשחק. הדבר היחידי שעניין אותי במשחק היו הצבעים של כרטיסי המניות המהממים. מרתק להבין עד כמה הצבעים עניינו אותי ותפסו את תשומת ליבי כבר ממש מההתחלה ...




27 views0 comments

Comments


bottom of page